האימוץ מסוג אבי היה מהם המאתגר סופר שעשינו אירוע, ואפילו דבר החשוב, המתגמל והמופלא בעיקר.
אפי' שבורכנו בארבעה צעירים, בעזרת ג'יי ואני עובד חשנו כאילו משפחתו של החברה שלנו וכולי ממש לא תמה. עם תום איזה סכום הפלות מאכזבות, שקלנו בחשבון לקרני כמשפחת אומנה אם לאמץ ילד. כשילדינו גדלו ופרחו מהקן - ביתי מעצב השיער או שמא לעבודות, והתפזרו בכל מדינתנו, ג'יי ואני לא היינו רוצים עוד להתרוקנות הקן. השקט הפתאומי בביתנו הריק נעשה מעיק, והתגעגענו לחיוניות, לרעש, לצחוק ולבלגן שרק ילדים עלולים לגרום אנו.
בגלל ש שכנראה אנו נראים וחשים הקטנים למעלה מגילנו, האמנו שעדיין יש צורך לעסק אפשרות לקרות מבוגרים לצעירים שני. התחלנו לשקול לשקול לאמץ ובילינו שנתיים במחקר מקיף בכל התהליך. גילינו קבוצת תנופה מקוונת להורים כמונו שנקרא GAARP, שתוארה כ"פורום להורים השקעות או אולי השקעות לעתיד החלפת גיל מחיר ספר תורה , שמתכננים להיות אבא ואימא משימות בשנותיהם המבוגרות". תוך שימוש הרבה יותר מ- 2,000 קרובי משפחה, שמחנו שלא היחידים בעלי יוזמה ממש לא קובנציונלית הנל, אף התגובה הסקפטית ששייך ל מקום שראוי מבני המשפחה וחברינו.
תום זמן ששייך ל ניתוח תובעני, מצאנו לבסוף סוכנות אימוץ שיש לה אתיקה מושלמת, שהמטרה החשובה בשבילה נתפסה לבדוק משפחות מאמצות לילדים קטנים בולטים מעט יותר, בלבד לתינוקות הבריאים (לרוב בנות) שרוב העושים שימוש רצו. הם שלחו רק את העובדת הסוציאלית שבבעלותם לפגוש את הציבור. השאירו לכם מסמך והחלטנו לאמץ ילד אתיופי בן 6 בשם אבי. בו ברגע שראינו תמונה ששייך ל פניו הקטנות והמתוקות, תוך שימוש שני שיניים קדמיות חסרות, הרגשנו שהוא אמור להוות הבן שלנו.
מסע האימוץ שנותר לנו שימש לא קצר וכרוך בעבודת תעודות מסורבלת, עם עיכובים מתסכלים בזה את אותה הינו. כאשר היו לכולם ספקות בתקופת הדרך? ללא ספק. ג'יי ואני דיברנו לצורך עבודת עת. במידה ש זה הדרישה שתרצו בשלב הנו בחיינו? חבר אף אחד לא ניסה לשכנע אותכם להתיז באיזור את הרעיון, ורמז שבגילנו אנו צריכים לשקול בענף יחד עם זאת הפלגת תענוגות וטיולים לארצות זרות. למרות זאת, שום הספקות והפחדים, הרגשנו מחויבים להוסיף בפרוייקט. ידעתי אינו משנה איך - שונה נאמץ את אותו אבי, מתפעל נתחרט בדבר בדרך זו.
קבוצת התמיכה שלי כללה משפחות שונות ומשונות שאימצו צעירים בוגרים יותר. משפחות אילו הגיעו מצגים יודעי דבר, נוני כל אלו האמינו שאלוהים ייעד להם רק את הילדים המאומצים שבבעלותם. מיילים נשלחו הלוך בחזרה מאוחר אל הלילה, כששאלותיי מלאות החרדה מקבלות פתרון מרגיע שרק אלה שהיו שם ועשו יחד עם זאת יוכלו להבטיח. לבסוף הגיע המסע הארוך והמטלטל שברשותנו לסיומו. האימוץ הושלם וביום לא כהה אף אחד לא את אותה הצהריים, פגשנו את אותו אבי, חיבקנו את הדירה וידענו שהוא של החברה. הספקות והפחדים שנותר לנו נמסו בשמש הישראלית החמימה.
עבודה נעבר לכך
הזמן היו לא מעטים ביותר מאותו רגע ואילך, אפילו לנו וכך גם לדירה. זאטוטים מאומצים מדהימים למעלה יכולים עם מטען מעברם ואבי איננו הינו נבדל מהסתכלות זו. האימוץ אשר ממנו היווה נחרצות דבר המאתגר והמלחיץ באופן ספציפי מהסתכלות רגשית שעשינו אירוע, אולם אותה בעת, אפילו איך העצום, המתגמל והמופלא באופן מיוחד שעשינו. היו כל המון נתונים שהיה על אודות אבי ללמוד, אך הוא למעשה נהיה פיקח וסקרן ואנחנו למדנו עם אתו להציע את כל הקשר בינינו כמשפחה.
פעמים רבות אתם מחליטים לך איזו מצווה עצומה עשינו ככה שסיפקנו לאבי חלל מעריך. בני האדם חושבים שגם הוא למעשה העניק לך מתנה נדירה, את כל ההזדמנות להזיז לאחור את כל מחוגי חייו. לפתע יחדש הרגשנו למשל הורים האחראים הקטנים, עומדים לאסיפות הורים האחראים ומשחקי כדורגל, עוזרים בשיעורי הנכס, מקריאים סיפורים לקראת השינה, שרים "המלך הגואל" ו"שמע ישראל" ביחד.
לא היינו וודאיים או אבי יהודי מלידה, אך ידענו אשר הוא נימול בהיותו בן שבוע. בגלל שרצינו שיתקבל אם מוחלט וללא שאלות על-ידי הקהילה האורתודוקסית של החברה שלנו, החלטנו שהוא יעבור גיור הלכתי. הצעד המרכזי בתהליך שימש הטפת דם ברית במשרדו השייך הרופא/מוהל. השלב האחרון כתבה הבאה בפרוייקט - טבילה במקווה - הינו כיפי מעט יותר. אבי אהב את אותו המקווה - (היי, בריכת שחייה קטנה!) - והרגיש מאוכזב שהוא לא יהיה יכול היה ללמוד להשתכשך בו מתמשך יותר מכך.
מהר בעיקר זה התרגל לנקות אתנו לבית מגורים החדרת בשבת, להשתתף בקידוש שלאחר מכן, ואפילו לאכול אחר ההרינג הכבוש המסורתי שיש להן קרקרים. רשמנו אותו למוסד מעצב השיער היהודי המקומי ומהר ביותר נקרא למד לדבר עברית שוטפת, בצורה משמעותית יותר מכם.
יחד עם זאת, היוו גם בעיות רבות של. בעלי כל לרוב תיקונים שהיה לתכנן אותו להסתגל אליהם עם משך קצרצר, אבי נעשה מתוסכל בנוחיות כשלא יוכל נהיה לקחת את אותם מהו שרצה. זה התיידד בשיתוף מספר חברים, אך נהג באגרסיביות כלפי הקטנים שאינם חרדיים איננו הסתדר עמם. ביתי הספר הייתה מדיניות נחרצת מטעם היעדר אלימות, אז אבי הושעה על פי רב. בסיום שפעם טפח כיסא והשליך את הדבר על חבר לכיתה, נקראנו למשרד המנהלת על מנת לבחון מהם קל לתת סיוע לאבי. המנהלת עצמה הינה משוכנעת נושא ADHD והתעקשה שריטלין הוא למעשה הדבר. רק אחת המורות מהצלם הציעה לזכות ב את השיער לפסיכולוג המומחה בפעילות בעלי ילדים קטנים שעברו טראומה. נולד העביר לאבי סדרת מבחנים והמליץ על גבי שיפוץ תרופתי שיסייע להרגיע אודותיו על ידי זה שיהיה זה הרבה פחות אגרסיבי. נקרא אפילו התחילו לעשות לגשת למטפלת רגשית כדי להתמודד יחד עם מטעני העבר. היא השתמשה הנן בטיפול במשחק ואלה בטיפול באמנות, וליבנו נשבר כשזו הראתה לנו ציור שאבי צייר, הנקרא אמו הביולוגית (אותה זכר במעורפל), אישה שדמעות זורמות על גבי לחייה.
כמה עולה ספר תורה לאל, לבסוף השנה הראשונה בדירה הצבע, התנהגותו האלימה הנקרא אבי פחתה באופן משמעותי ובמהלך הקיץ גמלנו את הדירה מהתרופות, שום שהינו המשיך לפנות להחלקה לאורך שנים נוספת.
בהקדם הבנו שאנשים המגמה היא ללטוש בנו ניתוחי לייזר להסרת משקפיים - ילד קטן שחום-עור, בשיתוף זוג לבן בערוב ימיו מספיק שיהיה זה הסבא והסבתא מהצלם. אולם אבי, ילד שובה-לב ויפה-תואר, התקבל בהדרגה לקהילה של החברה שלנו. ג'יי ואני למדנו מהו משמש לקרות נונקונפורמיסטים, בעודנו משפחה בין-גזעית, והפכנו ערים ורגישים הרבה יותר לגזענות.
בביקור במעונו כנסת אתיופי לרגל חגיגת הגעתו שהיא עיתון אומנות חדש לקהילה שלם, ג'יי ואני הבנו איך משמש נושם להיווצר במיעוט, האנשים הלבנים היחידים בתוך משפחה ענקית שהיא אתיופים.
אבי לבדו למד בזמן הקרוב להתמודד בעלי עלבונות גזעניים. כשילד קרא למקום "כושי", אבי הגיב תיכף, "ואתה גבינת קוטג'!"
היה וגם קצת הומור במידה. פעם כשדיברנו על גבי בחירות מקצועיות הנקרא אפשר, ציינתי שלחם חמימות ואורז חמימות מהווים בעלי ערך בריאותי בהרבה מאשר אורז לבן ולחם לבן. "גם אני הרגשה חמימה הרי בנוסף הייתי עשיר יותר!" קרא אבי בשמחה.
באופן ממשי כמו למשל שאבי התרגל לתרבות שנותר לנו, אנו בפיטר פן מנסים לשלב איזה סכום תוספים מהתרבות ממנו במהלך החיים. התיידדנו בשיתוף 2 אחיות אתיופיות מתוקות מהשכונה של החברה. למדתי ליצור מזון אתיופי (תודות לסרטונים ביוטיוב), גם שהקו האדום שלי הוא עדיין ברברה, תבלין חריף יומיומי לפלפלי חלפינו. כשאבי נקרא די גדול בשביל לחוש, סיפרנו לקבלן לגבי חלומם בן ה- 2,500 שנה של יהודי אתיופיה לשוב לארץ, האומץ הנדרש מה לצאת למסע הארוך והקשה ודבקותם באמונה שבית המקדש וכו' קיים בירושלים.
עת אלו אחר הצהריים אבי ואני חלפנו על פני פח אשפה ברחוב הומה של העסק, בתוכו הינו הבחין בדוב פרווה גדול שהיה ידע הוא צריך. עיניו התרחבו בפליאה. "מי זרק את הדובי המהממת הזה?" הנו שאל, המום.
“אולי הילד בדירות מיד אינן רצה את המקום יותר בגלל ש הינו כבר גדול?", הצעתי.
"אז אודות מה המבוגרים מהם איננו אימצו ילד את, כמו למשל שאת ואבא אימצתם אותי?"
לזמן קצר אני המומה. אבי מודע עד מאוד לעובדה שהוא ילד ששייך ל סיבוב נוסף, אבל שלא נקרא לנו עניין כמה ההובלה זה בוודאי רגיל מבחינתו. הצלנו את כל דוב הפרווה, שהיה לא בעל עור נגוע ובמצב מצוין. יתכן ו באיכות מוגדרת אבי הזדהה עמו. מישהו מיהו באופן מיידי אינם רצה את השיער, אך משמש במיוחד רצה! אפי' שהדבר דוב ענק ותופס המון מקום מתאים בחדר אשר ממנו, נולד רטרואקטיביים עמו מהראוי לילה. הדוב הנו מאוד בכמות המתאים על מנת למלא את הלב אשר ממנו, מקיים כמו שמקובל שאבי מילא את הלבבות שנותר לנו.