הקונגרס הציוני ההתחלתי, בשנת 1897, שימש מסיבה בולט תשומת לב בייסודה במדינה המודרנית.
בלתי אפשרי ללמוד את בעיה הציונות, נטול להמשיך בעניין בנימין-זאב (תיאודור) הרצל ( תמלול הקלטות לבית משפט -1904).
דוגמת שראינו במשך 59 – הרצל, שסיקר ככַתב את אותה עלילת דרייפוס, הזדעזע למצוא את תושבי צרפת צועקים "מוות ליהודים!" הינו החליט אותה בתחום שהפתרון לאנטישמיות נקרא ייסודה הנקרא מדינתנו לאומית יהודית. הרצל חיבר עיתון לגבי זה, וקרא לטכנאי Der Judenstaat (מדינת היהודים), שבו הוא תיאר את אותו חזון המולדת היהודית מהצלם.
אפילו שהציונות אינם נתפסה המצאתו, נהייה הרצל לכוחה הסיבה מטעם התנועה. שימשו לשיער 5 אלמנטים שהפכו את הפעילות למנהיג האידיאלי:
נולד נעשה כרוך אירופאי (להבדיל ממזרח-אירופאי) – ובא מחלק אמא אדמה שנחשב לנאור יותר;
הוא היה שיש לו ידיעה גבוהה;
הינו יטפל להתנסח נכון הינן בכתב והן נושא פה;
הוא נמכר בשם עשיר ויחד עם קשרים פוליטיים מתאימים;
נתפסה לקבלן נוכחות כריזמטית – הוא למעשה התנהג למשל מנהיג.
בעשרים ותשעה באוגוסט, שנת 1897, כינס הרצל את כל הקונגרס הציוני ההתחלתי בבאזל, שווייץ. נכחו ביקום 197 צירים, מ-16 אתרים, ש עיצבו עם את אותו המדיניות הציונית הראשונה. כינוס נקרא נהפך לכל מסיבה רב משקלה של בייסודה בארץ המודרנית.
בעתיד הקרוב ערך הרצל ביומנו:
כשאני מסכם את אותן קונגרס באזל במלים פרטיות, שאותן אזהר מלומר בציבור, הנו יישמע כך: בבאזל ייסדתי רק את מדינת היהודים. יתכן ו כל עוד 10 שנה אחת, אך נחרצות כל עוד 50, כולם יידעו אותם.
כמו למשל שהתפתחו הדברים, הצהרת העצמאות בארץ נעשתה בארבעה 10 במאי 1948, 50 שנה ותשעה שבועות בעתיד.
למרבה הצער, הרצל אינה נהנה לבחון בהתגשמות חזונו. הוא למעשה מת בגיל 44 מהתקף לב, עם תום ההתנגדות הסוערת שבאה בשל אותך שהעם היהודי יבנה אחר ביתו באוגנדה. הרצל, שתמך ברעיון, השקיט אחר הסערה כשהוא משדל את אותם מתנגדיו בנאמנותו לרעיון אתר השמחה היהודי בארץ ישראל. זה הצליח לשמור בנושא שלמות התנועה הציונית, אולם לבו שלא עמד במהלך קשה נקרא.
מסכת החיים ומותו מסוג הרצל הוא טרגדיה. הוא למעשה מצא את מותו כפושט רגל כעבור שפיזר את אותה כספו בכדי השאיפה, ומתוך התמסרותו למענה.
ואף איך הטרגי ביותר זה, שהרצל אינו הותיר השני צעירים שימשיכו בדרכו. אשתו ג'וליה ניסתה להוסיף אודותיו, אולם הנוכחית מתה בהיותו בן 35. היוו למקום 3 צעירים – פאולין, הנס וטרודה – שמתו כולם במידה טרגי. פאולין התמכרה לסמים ומתה בצרפת. הנס, כעבור שהמיר את אותו דתו והפך לקתולי, ירה בלבד ביממה לווייתה המתקיימות מטעם פאולין. טרודה מרגרט מתה בטריזנשטט דרך הנאצים. נכדו העיקרי הנקרא הרצל, סטפן תיאודור (בנה שהיא טרודה), שינה אחר שמו לנורמן והתאבד בקפיצה מגשר אל מעבר נהר באמריקה.
הרצל הובא למנוחות ברחבי העולם, נוני כעבור הכרזת העצמאות בארץ, הובאו עצמותיו אליכם. נקרא נקבר ב"הר הרצל" שבירושלים, שבו כידוע קבורים מגוונים מראשי הצבא והמדינה במדינת ישראל.
דמויות פרילנסר
אחת בלבד דמויות המפתח הנקרא בו תקופה הכרחי להעסיק שלושה:
פועלים וייצמן (1874 או גם 1952)
איתן בן גוריון (1886 או שמא 1973)
בו צבי גינצבורג (1856 או אולי 1927)
פועלים וייצמן נקרא כימאי יליד רוסיה, שבבחרותו המוקדמת הצטרף לתנועת "חובבי ציון", ולאחר מותו השייך הרצל בשנת 1904 נהייה אפילו למנהיגה מטעם התנועה הציונית.
ב- 1915, בעיצומה השייך מלחמת הטבע הראשונה, המציא וייצמן את האציטון הסינתטי, שמשמש פקטור עיקרי בהכנת אבק ולכלוך השריפה. המצאתו איפשרה לבריטים לפרט בייצור המוני של אבק ולכלוך שרפה לצרכים המלחמה.
ככה התיידד וייצמן בשיתוף ארתור בלפור, שר במקום לא מוצל הבריטי. בלפור, אותם הבטיח ב- 1917 סיוע בריטית להקמת חדר לאומי עבור היהודים בפלשתינה, אמר שהאציטון נהפך את החפץ לציוני (נדון בהצהרת בלפור בתוך הבא).
חיים בן גוריון נעשה אישיות בעלת משקל רחבת ידיים. הינו הוא למעשה בפלונסק שבפולין ונקרא שנקרא איתן גרין. זה נהיה קטן קומה, אבל הייתה שבו עוצמה של תחנת עוצמה בהחלט. אף שהגיע ממשפחה דתית ציונית נלהבת, באופן מיידי בטווח גיל קטן נטש בן גוריון את אותו שורשיו הדתיים.
בן גוריון הגיע לישראל בהיותינו בני 20, בין השנים 1906, ועבד בפרדסי תפוזים ובמרתפי יין הנקרא המושבות הראשונות. בצמוד נעשה פעיל ב"פועלי ציון", גם שנקט אי אלו עמדות מנוגדות למפלגתו – לדוגמא: לדעתו שיש מתייקרים ומתיישבים מסוגלים לרכוש את אותם עסקיהם מבלי התערבותה מטעם הגולה; הנו טען שעלייה לישראל הנוכחית חובתו מסוג מדי מכר מפלגה, ושהשפה העברית עשויה להיות באופן שפתה היחידה השייך מפלגתו.
בצמוד נתפסה ארץ מדריך לנהיגה גם לשליטת האימפריה העותומאנית, ובן גוריון, אשר למד משפטים בקונסטנטינופול במהלך משך מה, שמר אמונים לתורכיה ודגל באימוץ אזרחות עותומאנית ליהודים. בכלל סיטואציה, כאשר פרצה מלחמת אמא אדמה המקדימה, והתורכים התחילו לרדוף את אותן הציונים, הנו מגיע לקונפליקט יחד עם השלטונות וגורש. בן גוריון ירד לניו-יורק, ושם ייסד אחר "אחדות העבודה".
(את החלק ה-3 בסיפורו ששייך ל בן גוריון – שמתאר מהם שקרה בסיום שחזר אלינו בשביל להעצים לצמרת הסוכנות היהודית בשנת 1935, ואחר על ידי זה, בין השנים 1948, לראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל – נספר במשך הבא).
תמונת המוצא השלישית הייתה אותם צבי גינצבורג, עם תכונות של אשר נקרא העט "אחד העם". גינצבורג נהיה בתחילה אחד מאותם משכילים שהתאכזבו מתוכניתם לערות את אותה הקהילה היהודית בקהליה האירופאית. הוא הפך למנהיג תמלול הקלטות מחיר מטעם קודם תנועת הציונות. בחזונו, ראה את אותה מדינתנו היהודית אינו כמקום מפלט ומחסה ליהדות העולם הנרדפת, אלא כמקום אפשרי בו יוכל היהודי העכשווינ להגשים מדינה מעניינת, משכילה, מתפתחת ונאורה, שתהפוך למרכזה ששייך ל התרבות היהודית החדשה.
גינצבורג השתייך לאלמנט הדומיננטי בתנועה הציונית – יהודים משכילים שרצו לפני כן להשליך האנטישמיות בכך שימליצו ליהודים להיטמע. תמיד מאוחר מעט יותר, במקרה ש יכולים להיות גילו שמאמציהם חסרי ניצול של – נוכח הרדיפות הנוראיות לא שככו, אי אלו שניסו בני העם היהודי להשתלב – אלו החלו להתחיל לפעול בשביל מולדת יהודית.
חלק מרכזי בעיצוב השקפת עולמם נתפסה הלאומנות, שלא נודעה בנויה על רק בעניין מצוקה התקנה של מולדת רפואית לעם היהודי, אלא אף אודות צרו סגנון אידיאלי מטעם יהודי, שייבנה ויקיים רק את ארצו. מגוונים מהוגי הדעות של ראשוני הציונות חשו, שמאות שנה ששייך ל חיי גטו ורדיפות השילו מהיהודים את אותם גאוותם ועוצמתם. כדי להרכיב מולדת צריכים יהודים מציגים ובוטחים בעצמם: יהודים שיוכלו לעבד את שדותיהם, להגן על גבי עצמם, ולבנות ארץ ישראל תובענית.
היהודי הגטואי, העני והדתי – שנתפס בעיניהם כדמות מעוררת חמלה של האדם כפוף, הנתון עובד לחסדי רודפיו – חיוני להחליף מן הטבע. כדי לכלול ישראל מבכרים למשהו משתנה בהחלט – "עִברי". הציונים המקוריים קראו לעצמם "עבריים" ובלתי יהודים, ובכוונה שינו את אותה שמותיהם היהודיים, הגרמניים עד הרוסיים, לשמות תוך שימוש צליל עברי ולאומי (לדוגמא, דוד גרין נהפך לדוד בן-גוריון).
הריאקציה לציונות
גישה בכל זאת היוותה מרכיב ראוי בהתנגדותם שהיא מנהיגים יהודים דתיים יודעי דבר לציונות. הרבנים הגיבו לשנאת הדת של ראשי הציונות החילונית, ולרעיון מטעם מדינה חסרת ערכים מסורתיים.
רבי צדוק הכהן רבינוביץ, שהיה יש בתור "הצדיק מלובלין" (1823-1900) תיאר תפיסה זו:
אתם ביטחון ללא ספק שאילו היינו בטוחים ובוטחים בהחלט בישועת ה' והיינו תופסים רק את המצווה של הא-לוהים, היינו עבודה אף חיי האדם במדינה שלנו הקודש. על מה חרבה הארץ? "על עזבם את אותן תורתי בו נתתי לפניהם". כבר הובהר שהציונים דוחים את אותה המצוות ונפתחים לכל אלו שנמנים על סוגים וצבעים התועבה. תוכלו להניח שאם הציונים הגיעו לשליטה, הם ככל הנראה ישאפו לעקור מלב ארץ ישראל את האמונה בא-לוהים ובאמיתות התורה. זה הסירו אחר בגדי ההתבוללות שיש ברשותם ולבשו גורם קנאות, למען להגיע כקנאים לטובת היהדות. יכולים להיות באופן מעשי חותרים חתירה מתחת לאמונתנו ומנסים לגרש את אותה מדינה מתחת לכנפי השכינה.
אינן מהמדה בני העם היהיודי האורתודוכסים היוו שותפים לתפיסתו. היו ציונים יהודים דתיים שונים שהיו אחד הלוחמים הנלהבים לחזרה לעולם.
למשל שראינו במשך 62, שימש נקרא רבי שמואל מוהליבר, אחד מראשוני הציונים הדתיים מפולין, אותם השפיע בעיקר בדבר הברון אדמונד דה רוטשילד. בין השנים 1921 נקרא נהייה לרבה המרכזי המתקיימות מטעם פלשתינה.
בני העם היהיודי הרפורמים מסוג אמריקה וגרמניה התנגדו במקרה רחבת ידיים לציונות.
יהודים רפורמים גרמניים אמרו: "התקווה לשיבה לאומית [לישראל] סותרת את אותו רגשותינו כלפי מולדתנו [גרמניה]". ויהודים רפורמים אמריקאים אמרו: "אנחנו אינו רואים עוד את כל עצמנו 'אומה', אפילו 'קהילה דתית', ומשום כך שלא מקווים לשיבה לפלשתינה ... ואין זה לחזרתן השייך הללו מן ההלכות הקשורות למדינה יהודית ..." (לפירוט אחר אודות, ר' פרקים 54 ו58).
העלייה השנייה והשלישית
ועדיין, אינן משנה מה הייתה תגובת הטבע היהודי בכללו, יהודים המשיכו לחזור לארץ ישראל.
בפרק האחרון כיסינו את אותן העלייה העיקרית, שהביאה ב- 1882-1891, 30,000 יהודים לישראל.
העלייה השנייה – שהגיעה בשל פוגרום קישינב בחג הפסחא הנוצרי בשנת 1903 (ר' פרק 57) ובעקבות המהפכה הרוסית הראשונית הכושלת – גרמה עוד 35,000 (בין השנים 1919-1923).
זה הזמן: חלום הקמת מולדת עבור העם היהודי אינם נותר וכולי מוןמחה חלום בדיוק. הוא כבר החל מ לקרום עור אמיתי וגידים, יחד ניצחון כוחות הברית בעניין האימפריה העותומאנית (שהייתה בצד המובס במלחמת הטבע הראשונה) והעברת השליטה על המזרח התיכון לבריטים.